תהיתי רבות בתור מורה ומחנכת, אודות שיטות ההוראה אותן אני מאמצת. ואכן, ניסתית חלק לא רע מהן. חלק מהן התאימו לכלל הגורמים המעורבים בתהליך הלמידה הוראה, ואחרים לא הוכיחו תועלת בעניין.
המושג למידה שיתופית , אשר חדר למסדרונות החינוך, הרבה לפני כניסת האינטרנט. והתייחס לאינטראקציה בין הפרט לסביבתו. במידה שתאפשר לו לבטא את עצמו ואת היצירתיות שלו .
תפסה שיטה זו הערכה בקרב מחנכים ותלמידים כאחד. והוכיחה היותה רבת השפעה על הרבה אספקטים, כגון, הישגים לימודיים , יחסים חברתיים ושילוב בעלי צרכים מיוחדים.
בעיניי, לשיטת לימוד זאת, יש הרבה יתרונות אשר מעשירים את תהליכי הלמידה.
חלוקת המטלות והפחתת העומס, "העשרת" שאר חברי הקבוצה ע"י כל פרט בתוכה. התפתחות מתעדכנת של הידע השיתופי ופיתוח יכולת הידברות וחשיבה ברמה גבוהה בפתרון בעיות. דבר המעלה את סיכויי הקבוצה לקבלת תוצר מיטבי ומושלם.
למרות כל יתרונותיה של שיטה זו, אין זה אומר שכל התלמידים "נהנים" מיתרונות אלו. לפעמים נוצר מצב, שתלמידים מסוימים, מרגישים תסכול הנגרם בעקבות אי התמצאותם בחומר, או אי הבנתם את ההנחיות, ובמקרה של הלמידה השיתופית של היום (המתוקשבת), בורות טכנולוגיות יכולה להוות מכשול נוסף.
והדיון סביב שיטות הוראה עדיין ממשיך, והתהייה אודות הטובות מביניהן תישאר לנצח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה